האיום האיראני, אוטוביוגרפיה* חלקית / חגית ר’ אורון  

סבא שלי ידע לנבא את עתידו. ככל שידוע לי הוא השתמש ביכולת הזו רק פעמיים. הפעם הראשונה הייתה כשהייתי בת אחת עשרה ושבעה חודשים. הוא ביקש מאמי – בתו, שתערוך לי מסיבת בת מצווה מפוארת כי אולי לא יזכה לרקוד ביום חתונתי. בפעם ההיא בחר לסייג את חזונו ב”אולי”, כדי לא להפחיד את בני משפחתו במעשי כשפים.
אני בטוחה שאם אמי הייתה מסוגלת לנבא את עתידה היא הייתה נמנעת מהמפגש הגורלי עם המשאית בשמיני לדצמבר, אלף תשע מאות שמונים. מפגש שרצח את מסיבת בת המצווה שלי, את החיפושית הלבנה שהורי קיבלו כמתנת חתונה, ואת היכולת של אמי לרקוד.
הפעם השנייה שבה סבי ניבא את עתידו הייתה כשהייתי בת שבע עשרה פחות חודש. הוא סעד אותי כשהתעוררתי מהניתוח. הוא כבר ידע שהצליחו להוציא את הכל, ולכן הרשה לעצמו לחייך כשאמר – “עכשיו תורי”. שלושה חודשים לאחר מכן יצא מבית החולים היישר למכון הטהרה.
התנדבתי לצבא. בסוף הטירונות גילו שהמחלה חזרה, ואמי היתומה-מאב גררה אותי ליידעוני. “גררה” איננה המילה המתאימה, שכן אני דחפתי את כסא הגלגלים שלה לבית המדרש של הרב רחלין.
“אל תדאגי”, הרב אמר לאמי, “הילדה תתחתן, בעזרת השם”.
יכולתי לספר לה את כל זה בעצמי. יכולת ניבוי העתיד של סבא דילגה על דור.
הרב נתן לנו בקבוק של שמן קדוש. על התווית כתב את האות ח’.
“מה זה?” אמי שאלה.
“שום דבר”, ענה לה בחיוך מוטרד, “זה שום דבר בכלל”.
אימי הייתה בטוחה ששמו של בעלי המיועד יתחיל ב – ח‘, ושידכה לי את חנן, חגי וחיים. בסוף התחתנתי דווקא עם דני.
כבר בחופה ידעתי שזה לא יחזיק מעמד. לזכותי אומר שהשתדלתי מאד, אבל כשהתחלתי לחלום בלילות על גבר גבוה וכהה נעול במגפיים, שזעק לעזרה בשפה שלא הכרתי – ידעתי שזה הסוף.
באוגוסט אלף תשע מאות תשעים ושבע התגרשנו, ואני נסעתי לחפש את עתידי בבירה הבריטית. פגשתי אותו במינימרקט ליד תחנת הטיובּ של קובנט גארדן. נכנסתי לקנות בקבוק מים מינראליים, ומצאתי את המלוכה.
“דאהלינג”, הוא אמר באנגלית מושלמת, “פּליז הֶלְפּ מִי פּיק אֶ דרג’ילינג בְּרֶנְד”.
הוא רכן ליד מדפי התה שסודרו מתחת לקופה הרושמת כאילו היו ממתקים.
“הוֹ, אִיטְס יוּ”, אמר כשהתרומם. עיניו החומות הזכירו לי פרסומת לנעליים.
“אַייוְ בִּין וֵויאטינג פוֹר יוּ”, הוסיף, “פּליז הלפּ מי”.
“וואר אר יו פרום?” שאל בבריטית מהוקצעת.
“מיי ניים איז אתי אנד איי קאם פרום איזרעל”, דקלמתי כתלמידת תיכון.
“שמעתי שהבחורות הישראליות יפות”, אמר, “אבל לא אמרו לי שהן יפהפיות”.
הסמקתי.
“אני קאל”, הציג את עצמו. סטודנט לתואר שלישי ב”לונדון סקול אוף אקונומיקס”.
בארבעת הימים שנותרו לחופשתי עזרתי לו בכל צורה אפשרית: במאוזן, ובמאונך, באמבטיה, וגם על השטיח.
נפרדנו בדמעות בשדה התעופה, ורק כששאלתי אם יבוא לישראל גילה לי שקאל הוא קיצור של ח’אלד, ומיד עם תום הלימודים הוא חוזר למולדת. המנהיג העליון כבר סידר לו כסא בממשלה.
“גודביי פוראבר מיי לאב”, אמר, וידעתי שהוא צודק, אבל לא ידעתי ששיתוף הפעולה הישראלי-איראני הראשון בהיסטוריה כבר נזרע.
חג-יובֵל נולדה במאי אלף תשע מאות תשעים ושמונה.
“יש לה את העיניים שלי”, קאל כתב לי. נשארנו בקשר של אימיילים. הם מגיעים לתיבת דואר סודית שפתחתי אי-שם.
באחד האימיילים סיפר לי שהראה למושל עיר הבירה את התמונה שלי, ועיניי המושל התחילו לפזול לכל הכיוונים. הוא אמר שגם הוא חייב לעשות ילדה עם פצצה ישראלית, ולא יחסוך מאמצים כדי להשיג את מבוקשו. “בקרוב נוכל להפגש, אהובתי”, כתב לי קאל באוגוסט 2005, כשהמושל נבחר לנשיא הרפובליקה, “מחמוד יביא את השלום”.
מאז, בכל פעם שמחמוד נואם בתקשורת הוא מכביר שבחים על הנשים הישראליות, ומפליג בשבחי המשטר הציוני. אבל בגלל שהוא משתמש במתרגמים אוטומטיים הוא יוצא היטלר דמוני מכחיש שואה, ואף אחד לא מאמין לי כשאני אומרת שהוא בסך הכל מחפש אהבה.

* פיקטיבית ברובה.

,

מעבר לפינה: אורלי עסיס

תגיות: , , ,

16 תגובות »

  1. איזה כיף. מ ל א מעוף ווירטואוזיה.

  2. אחלה סיפור!!!

    אני אוהב את הסופים של הסיפורים שלך :)

  3. נהניתי מהיכולת שלך לרתק, ליצור סיפור אהבה מתוק אך לא סכריני, בלי טעמי לוואי.
    כמעט השתכנעתי שהסיפור מבוסס על מקרה אמיתי.

  4. חגית כרגיל לא התאכזבתי מיכוולת הכתיבה שלך.מצאתי כמה מקבילות בסיפור שלך
    ובחיים שלנו ללא סיפור האהבה האירני.יישר כוח המשיכי כך.

  5. נפלא נפלא!

  6. יפה ומעין ה שילוב כ לחי נא להמשיך ליצור עוד ועוד

  7. מקורי. משעשע בקריאה ראשונה. מפתיע כשפותחים את כל הלינקים. (לא הצלחתי לפתוח אחד מהם) ומעורר מחשבות. תודה

  8. תודה רבה לכל המגיבים. שמחה שנהניתם :)

  9. משעשע. אהבתי את הסגנון הענייני, וגם את הבריטית המהוקצעת – במיוחד את ה-דאהלינג.
    ועכשיו נחכה כולנו בסבלנות שמחמוד יביא את השלום.

  10. אוהב את חוש ההומור שלך

  11. סיפור מצחיק ומשעשע ומשרה מקום למחשבה על המציאות שלנו…
    מאד יפה!

  12. ממתינה בסבלנות להמשך..יבוא?
    איזה כיף לשכוח לכמה דקות את כל היומיום ולברוח למציאות דמיונית שאת “מסדרת” לנו הקוראים הנאמנים לך.. :-)
    אהבתי מאוד.

  13. הסיפור המותח הזה פורק כל עול, וטוב שכך. חבל קצת שיש לו סוף. מתבקש המשך.

  14. נהדר ונפלא כאחד. אהבתי מאוד את כתיבתך הקולחת.

  15. האם יש לך אתר?

  16. במילה אחת –
    גועל נפש

    מה נשאר לכם?
    רק יריקה על המורשת היהודית הנפלאה
    וזה עושה לכם את זה – כאשר זו יריקה ספרותית?
    זו יריקה בפרצוף היהודי כמיטב מנהג הגויים
    הילדים שלכם ירקו עליכם את אותה היריקה

    והבחורה האמיצה הרגישה והנהדרת
    בשתי מילים –
    זונה

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.