גבר, אישה, ספרייה / מירי פריי כהן  

חנוך לוין. אני מחפשת אותו. עומדת מול מדף ה”חתים” ומסתכלת.

ספר אדום, ספר כחול, ספר חום מתפורר. מריצה את האצבע שלי על האחוריים של הספרים, מרגישה בכרית האצבע את האבק, את הגרגירים מתאספים שם, ממש אחד, אחד.

אני עייפה וכבדה ולפני מחזור, ועכשיו שעת בינים בין צהריים מאוחרים לתיכף-אחר-הצהריים לאה כזו. המחשבות שלי עפות למקומות אחרים. “נעורי ורד’לה” במתנ”ס השכונתי, והבמאי הצעיר נלהב ודורש שאלבש חצאית טוטו ורודה. אני מתמרדת אבל בסוף מסכימה. הצחוק האדיר של הקהל היה בוודאות מכוון אל פיסת הבד הוורודה שעטפה את כולי.

חשוך בספרייה. בחוץ יורד גשם, ובפנים חם. חם ומחניק. אני נשענת קדימה, והמצח שלי נוגע בספרים. נשען עליהם. העיניים שלי נעצמות. לישון. מדמיינת את שמיכת הפוך שלי עוטפת אותי מסביב. מנהרה. מנהרת חלומות, ובסופה חוף הים, בחלום שעולה וחוזר כל לילה. אני משפשפת את האגודל ואת האמה. גרגירים. אבק? אולי חול. מחוף הים שבחלום. הלוואי.

“חנוך לוין”. אני מזדקפת בפתאומיות כזו שאחורי הראש שלי נחבט במדף הספרים שבגבי.

“התלמידים שלי יבואו לחפש. אני מרצה בקורס.” אני מרגישה פתאום קלה מאוד. כל הכבדות של מקודם נוזלת לי לרגליים. אני נשענת קדימה, מציצה בין המדפים. יתכן וזה חלום. בלי חוף ים ובלי גרגירי חול. פה בספרייה. עם השטיח המהוה, בצבע כחול מלוכלך, עם החלונות שלא שטפו אותם ארבעים שנה לפחות, והספרנית עם השיער הלבן הקלוע בצמה. כי הוא פה. עם הגב אלי, רזה, רזה. ביד ימין מחזיק תיק עור חום, לבוש בסוודר מעוין כזה. הספרנית מחייכת אליו. איזה כיף לה. אני מקנאה. היא מדברת איתו. העיניים הירוקות-חומות שלו, המבט הטוב, המצומצם מתבונן בפנים שלה עכשיו. אני עומדת פה כמו גנבת ומציצה בין המדפים. הידיים שלי מזיעות. אני לא שומעת מה הוא אומר עכשיו, אבל הספרנית צוחקת והפנים הרחבים שלה נראים מפה פתאום כמעט יפים. הידיים שלי מזיעות שוב, ואני מנגבת אותן על הג’ינס. השכמות כואבות לי, אבל אני מתאמצת וגם מסובבת את הצוואר כדי לראות כמה שיותר, המוח מנסה לזכור כמה שיותר פרטים, מהר, לפני שהוא ילך. הנעליים שחורות, כרגיל, מבריקות כמו של איזה אדון.

מכנסי קורדרוי חומות, סוודר. בלי מעיל. יד שמאל אוחזת בתיק העור, יד ימין רפויה, נינוחה לצד הגוף. אני מאמצת את העיניים לראות את נצנוץ טבעת הזהב, טבעת הנישואין, על אצבע יד שמאל שלו, אבל זו מהודקת סביב ידית התיק. שיט.

“תודה.” אני שומעת אותו אומר. “תודה רבה. עזרת לי מאוד.” הוא הולך. מתרחק בפסיעות מהירות, ובבת אחת הלאות הזו, חוזרת לי לגוף. אני מותשת. מחליקה לישיבה. נשענת על מדף ה”חתים” מאחור. הגוף שלי ספוג בנוכחות שלו, בכל הפרטים הקטנים. ומחשבה אחת פתאום מכה בי. איך יכולתי למצוא את חנוך לוין פה, ב”חתים”? אני צריכה את ה”למדים.”

אבל אני לא זזה.
,

מעבר לפינה: ואף על פי כן, אהבה / רוחה שפירא

תגיות: ,

17 תגובות »

  1. אח, איזה יופי :)

  2. אני כל כך אוהבת את המוחשיות בכתיבה שלך, שישר שואבת אותי לתוך העולם המתואר, וזה נדיר אצלי שאני מצליחה להיכנס לסיפור גם ויזואלית וחושית ועד האבק שעל כריכות הספרים ולאות אחר הצהריים… ממש להיות שם מול מדפי הספרים. תמיד אני אחפש במ’ את מירי פריי כהן! {}

  3. איזה מחרמן התיאור של המרצה, ניתן כמעט לגעת בו, והאכזבה הצורבת של ההחמצה בסוף כל-כך נכונה, כל-כך אמיתית.

  4. כל כך יפה, הרגעים הקטנים והעמוסים האלה, וכמה מתח יש שם, בלי לדעת אפילו למה.
    מחכה לעוד, מאוד.

  5. מאוד מאוד יפה. ואולי גם ידרבן אותי לסיים סוף סוף את אושיית חנוך לוין שאני מורח כבר חודשים.

  6. אידיומית אהובה. נשיקה.
    לילוש – הכל בזכותך. באמת. המון תודה. על הכל.
    איתי חן – וואו. מחרמן? המ. אקח זאת כמחמאה. :)
    חני – איזה כיף! תודה! מקווה שיהיה עוד…
    תומצ’יק – יאללה – אושיית לוין, עשה זאת.

  7. לא חני! רוני. כמובן. תודה. :)

  8. wonderful!

  9. אוי. השארת אותי עמוסה ולאה. אני מוכנה לשבת שם בין המדפים. להריח את האבק והספרים, ולדמוע על אהבה שאיננה. הצלחת לשאוב אותי פנימה.

  10. ואוו, איזה יופי!
    נהניתי מהתאור המוחשי ורחפתי על כנפי הדמיון. הסיום החזיר אותי אל הקרקע.

  11. מדהים!סיפור שמחדד את החושים..נשאבתי ונסחפתי..והזדקפתי איתו.

  12. מירי זה מאוד חי ומסתורי וגם יש בו איזה קלילות מאוד נעימה
    את מצליחה ללכת על הגבול הדק של תחכום בלי לגלוש להתחכמות

  13. my sister – i wuv you!
    רותי – המון תודה. ריגשת אותי מאוד.
    רחל – כן… הסיום אכן מחזיר אל הקרקע. תודה.
    אנדריאה – וואו, איזו תגובה כיפית.
    עופר ב. – עשית לי את היום! תודה.

  14. תיאור מאד אמיתי ומדויק – החום המחניק והמעורר תנומה, הגשם בחוץ, האפרוריות בפנים, השטיח המהוה… אני מכירה ספריה כזאת בדיוק!
    ואהבתי גם את “המבט הטוב, המצומצם”.
    זה יפה ועצוב.

  15. תודה עדה! שנה טובה ועשור שמח.

  16. היי מירי
    יש בסיפור שלך ערגה, הטעם של ערגה צץ ונעלם, כיע ולא בא… הזכרת לי אותו בכתיבה שלך.
    טובה

  17. תודה טובה! נעים לשמוע.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.