* / חבצלת שפירא  

אִם לָגַעַת אָז בְּאֶצְבָּעוֹת חֲשׂוּפוֹת
כַּאֲשֶׁר עוֹר נוֹזֵל בַּרְוָחִים שֶׁבֵּינֵיהֶן, אִם לְהִשָּׁאֵר
אָז בְּצִפָּרְנַיִם אֲרוּכּוֹת, שְׁלוּפוֹת
נָעוֹת בֶּחָלָל, מְשַׁסְּפוֹת
אֶת הָאֲוִיר, נֶאֱבָקוֹת בּוֹ, דּוֹחֲפוֹת, הַזֵּעָה
שֶׁל גּוּף אֱנוֹשִׁי
חַלָּשׁ וְעֵירֹם: אֲנָי שָׂמָה מִבְטַחִי
בְּשִינַיִם וּבְצִיפָּרְנַיִם
חֲלוּשׁוֹת וּמְנֻוָּנוֹת, קְצוּצוֹת וּמֻלְבָּנוֹת, מְשֻיָּפוֹת וּמְעֻדָּנוֹת
שֶׁמַּפְסִידוֹת יוֹם יוֹם
בְּמִלְחֶמֶת הַבְּשָׂרִים

,

מעבר לפינה: שיר בוקר / עדה ק

תגיות: , ,

7 תגובות »

  1. כדי לשרוד חייבים להאבק, אבל את נאבקת ולמרות זאת מפסידה.

  2. כמה עוצמה שיש כאן

  3. אם לכתוב אז כמו שאת, חשוף ומדויק וחריף כל-כך. תודה.

  4. מפסידות אבל לא מוותרות: מאבק נטול-קול, אך בלתי מתפשר. תמונת המאבק הזה מרשימה ונוגעת ללב.

  5. כלי המאבק ההישרדותי
    ציפורניים שלופות ומשספות
    כלי מאבק קדמוני וחייתי הנשמע מאוד מאיים

    אך במה הדוברת שמה מבטחה למעשה?
    בציפורניים משוייפות ומעודנות המפסידות יום יום
    במלחמת הבשרים.

    מעורר מחשבה ומעניין.

  6. השיר כתוב נפלא בעייני , האצבעות הנכונות במקומות הלאו דוקא

  7. תודה רבה למגיבות ולמגיבים. חיממתם את לבי, ובעיקר מרתק לפגוש צורות הסתכלות שלא עלו בדעתי.

    גליה: אולי לא חייבים להיאבק, ולכן מי שנאבקת למרות זאת מפסידה.

    זיוה: אנחנו הרי חיות, אבל מרוחקות, עלובות וחלושות ונידפות לכל רוח; העירום הוא גם העור החשוף, חסר הפרווה שלנו; בעוד חיות אחרות משתמשות בציפורניים להישרדותן, אנחנו מתייחסים אליהן כעזרים אסתטיים.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.