לגו / רונן אלטמן קידר  

אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַלֶּגוֹ כְּבָר סִדַּרְתָּ,
אֶת אֵיבְרֵיהֶם בְּשַׂקִּיּוֹת סְגוּרוֹת.
רָאשִׁים, רַגְלַיִם וְגוּפִים שָׁמַרְתָּ
בְּתָא נִפְרָד, בִּמְגֵרוֹת סְדוּרוֹת.

הַיּוֹם גּוּפְךָ שׂוֹחֶה בְּשַׂק אָטוּם
פּוֹגֵשׁ עוֹד גּוּף, נוֹגֵעַ בּוֹ לְאַט,
אַךְ שְׁתֵּי רַגְלָיו כְּרוּתוֹת, רָאשׁוֹ קָטוּם,
לָכֵן אֵינוֹ מַרְגִּישׁ דָּבָר כִּמְעַט.

מָתַי תִפְתַח כְּבָר אֶת צַלֶּקֶת הַחֲתָךְ?
בְּיָד אַחַת סַכִּין חַדָּה תִּקַּח
אֶת שַׂק הָרֶחֶם תְּבַתֵּק וְשׁוּב תִּצְרַח,

רָאשְׁךָ תִּמְתַּח, רגלֵיךָ לֹא תִּשְׁכַּח,
וְאֶת הַלֶּגוֹ הַיָּשָן תִּזרֹק לַפַּח:
הֲרֵי הַסֵּדֶר הַנָּכוֹן הוּא בִּמְהֻפָּךְ.

,

מעבר לפינה: שבעה מי יודע / סלי מצוינים

תגיות: , ,

15 תגובות »

  1. סונטה מסודרת הקוראת לבלאגן.
    מסתבר שאפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה…

  2. רונן, שיר מרגש, הלוואי וכולנו נמצא את הסדר הנכון.

  3. רעיון מקורי. שיר מרתק. הבית השני מרשים במיוחד גם מבחינה פואטית וגם כמשל נוקב לחברה אטומה (המורכבת, איך אפשר אחרת, מיחידים אטומים). כאן האנלוגיה ל”האנשים החלולים” של ת.ס. אליוט אינה יכולה שלא לצוף איכשהוא, אך גם כאן אין זה פוגם עדיין במקוריות הרעיון ובלבושו הפואטי המעניין (ועדיין) המקורי.

  4. רונן, אהבתי את החיבור בין הדגם האיטלקי נוסח פטררקה (שיר זה”ב כדברי לאה גולדברג) לתמאטיקה האולטרה מודרנית.

  5. הוקסמתי מהסוף.

  6. שיר ילדי. מובע בו רצון חזק לחזור לילדות, לחזור לעוברות.

  7. מוצלח הניגוד הזה בין הסדר הצייתני של מבנה הבתים והחריזה, לבין הקביעה בשורה האחרונה, והקריאה להתחיל הכל מהתחלה, הפעם בסדר (ההפוך) הנכון.

  8. עוד יצירה משובחת

  9. הניגוד בין הסדר המופתי של הסונטה
    לבין הגעש, המרד הקורא להפוך הכל
    מוכר לי כבר מסונטות מודרניות.

    מה שחדש ומקורי לי כאן אלה האטומים.
    המבנה הפיסיקלי/החברתי שזקוק להגדלה מיקרוסקופית
    כדי שנביט בו כמו שרונן יודע לצייר אותו:)

    האטומים המסודרים והמנותקים של האנושות המתחבאים
    מאחורי הצלקות כדי לא להרגיש.

    ומעבר לכך? תמונה סוריאליסטית מזעזעת.
    (ואולי כמו כל סדר מוברג מובן מאליו.)

  10. שיר לירי מצויין והמסקנה מעוררת תקוה.
    הקצב בשיר מעולה והחריזה נהדרת.

  11. שיר חזק וכואב, מערער… הקריצה בסוף מאוד נחוצה, כדי לא להשאיר את הקוראים מרוסקים ומבוהלים לגמרי…

  12. שיר שמפתיע לטובה!

  13. אמרו כבר שהתיישבת יפהפה בתוך המבנה המסודר והבאת את הכאוס בנוחות פנימה :)
    אחמיא בקיצור ובכוללת – נפלא.

    המילה “היום” פותחת משהו שמסקרנת אותי דעתך
    גם כי הפרק הבא נקרא מתי,
    ומזמין שאלה ראשונה –
    האם המצב הוא היום עד אחורה לנצח והמתי אמור להופכו לאחר לנצח עתידי חדש

    או ש

    היום, הרגע הזה, שאורכו כך וכך אחורה וקדימה, ההווה הממושך הזה,
    יכול להיקטע אחרי תשובת המתי

    ולחזור חלילה

    והמצב הוא מעגלים של “ההיום” והאחר שלו, חוזרים על עצמם

    או שאלת מהיום והלאה
    :)

  14. המשחק (תרתי משמע) המטושטש בין המציאות ובין הדמיון מרתק.
    השאלה המעניינת: מי הם אנשי הלגו (המטאפוריים)?
    מכיוון שיש המון תשובות אפשריות – השיר מעורר מחשבה.

    חוץ מזה,
    כנראה שהסדר הנכון הוא קודם למות ואחר-כך לחיות
    וזו בהחלט בשורה אופטימית למיואשים.
    זו גם כנראה הסיבה שאהבתי מאוד את השיר.

  15. תודה לכל המגיבים, מאוד שמחתי לקבל תגובות כה מלאות השראה, שגם האירו הרבה דברים שכיוונתי אליהם בשיר וגם פתחו דברים מעניינים שאני לא בטוח שהייתי לגמרי מודע אליהם. הבחירה בסונטה כדי לתאר שיר הנאבק בסדר, הקורא לאי-סדר, היא כמובן מכוונת – הרגשתי שזו הדרך הטובה ביותר לדבר על המאבק הזה, הנפשי, בין הנטייה למיון לבין הרצון והצורך לחוות דברים כשלמות (כ’גשטאלט’).

    לקרן – אני כיוונתי למשהו פשוט יותר: הזמן מתחיל בעבר (בילדות, במשחקי הלגו) ונמשך להווה, לבגרות, שם החברה מתפרקת לאטומים באותה דרך שבה אנשי הלגו מפורקים; ה’מתי’ הוא יותר סוג של משאלה, של שאיפה שלא בהכרח ניתנת לקיום.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.