רוקמת התחרה / אביטל ז’נט קשת  

הוא דוקטור, הוא רופא, לא בעצם הוא אופה, אני לא כל כך מכירה אותו. בלילה הייתי שתויה, ישבנו על בר באלנבי וסיפרתי לו על אבא שלי, גם הוא היה שתיין לא קטן, סיפרתי לו על איך אבא שלי ישן איתי במיטה עד גיל 13, ואז אימא שלי אמרה לו שדי, אני כבר גדולה, על איך שהוא מת נפוח משתייה עם גידול ענק בלב. והוא מקשיב ושותק. עכשיו אני זורקת אליו פס של תחרה, כי פתאום אני איזבל הופר, זאת מ”רוקמת התחרה”. אבא שלי מאד אהב אותה, הוא דיבר צרפתית שוטפת ואמר שלצרפתיות יש שקט וקלאסה, והישראליות עושות רעש של אווירון. אני מחפשת מספריים לגזור את החוט שנתלש לי מהסוודר ובדרך מדליקה את הרדיו. קצת רעש זה בסדר, אבל לא של אווירון. ואיזבל הופר, היא בטח היתה ניגשת אליו ועוזרת לו לכפתר את החולצה. אולי זה שלא שומעים אפילו צליל של מפתח שנופל על הרצפה מפחיד אותי כל כך.

אבל בלילה הייתי רגועה כמו כלום. אולי בגלל השתיקה שלו שם בפאב. שתיקה נעימה. הוא דמה לכלב עייף שהריסים שלו נמתחים למעלה ואז נופלים ומכסים את מה שבעצם ידוע לכולם. אחרי שדיברנו לפחות שעה הוא אמר שהוא גר ליד המשטרה בדיזנגוף, ואני חשבתי שאם הוא לא שוטר אז לפחות הוא גר ליד המשטרה וגם זה טוב.

אבא שלי שנא שוטרים, ואני באתי למשטרה רק פעם אחת כשהזמינו אותי בגלל שהוא איים על אימא, אבל לא אמרתי אף מילה. לא התחנפתי לשוטרים, אפילו שלאחד היו עיניים כחולות והוא אמר לי: “אז אבא שלך זה האגרופן נכון?” ונורא רציתי להגיד לו: כן, נכון. אף פעם גבר עם עיניים כחולות לא היה כזה נחמד אלי, אבל בגלל אבא שלי שתקתי. אחר כך הצטערתי, כי אבות מתים ואחר כך לא תמיד מסתדר לך להחליף דיבור נחמד עם גברים עם עיניים כחולות.

הוא נרדם במהירות ואני נשארתי ערה, מדמיינת איך בבוקר אשטוף לו את השיער מתחת לברז, אחר כך אנגב את הטיפות שיתגנבו מתחת לסנטר ואז אגיש לו סיגריה והוא יסתכל עלי במין מבט סבלני כזה, כמו שהיה לאבא שלי כשהייתי עומדת מעל המיטה ואומרת: “רק הלילה אני עוד ישנה איתך, רק הלילה.” והוא היה מתהפך לצד השני ונאנח.

גברים, אסור לגנוב להם דקה מהשינה, שלא לדבר על אוכל.

אבל אני לא טובה בלבשל ולישון. הוא בטח כבר יודע שאני לא טובה בלישון, בגלל זה הייתי שם על הבר. אני טובה בלמלצר, אבל שונאת את סוף הלילה, את הרגע שמפזרים את החגיגה והלקוחות מסתלקים והטיפים מחליקים לתוך הארנק וצריך לצאת כמו גשש לתוך הלילה, למצוא מונית וללחוץ על המנעול פעמיים ואז להיזכר שצריך לסובב אותו עוד פעם, ואז להיזרק בפתאומיות על המיטה, לגלות שהיא ריקה. אין בה גבר, וכלבים אין לי סבלנות לגדל. פעמיים נתנו לי במתנה והסוף שלו היה באיזה שדה נטוש.

אתמול כשישבתי איתו על הבר, עשיתי עם עצמי סיכום של החיים שלי והחלטתי בלב שלא מתאים לי יותר המקצוע הזה, מלצרות, ושרק בסרטים מלצריות מתעשרות. לעומת זאת איזבל הופר שהתאהבה בסטודנט שלה, היא נשארה ספרית וספרית זה כן מקצוע בשבילי. אני רוצה להישאר מה שאני, נמאס לי להשתנות, מי שלא משתנה יש עניין לשבת לידו ולשתוק. כי בפנים יש לו שקט. עכשיו יש בינינו שתיקה של חדר חקירות, אבל הוא לא חוקר, אני רוצה לחקור, אבל מתביישת, שונאת את הרגע שאגלה שאין לו בעצם מה להגיד. הוא באמת כלב, שחיפש מלונה ותיכף ילך.

אני רוצה להסביר לו שאני אוהבת שתיקה, כן, אבל כזאת שיש לה סיבה, שאפשר להשעין עליה את הראש.

בעצם אולי כדאי לי להחליף סרט בדי וי די, אי אפשר לחרוש כל לילה על אותו סרט. גם איזבל הופר שתקה ובסוף הסטודנט ההוא עזב אותה, הוא לא הבין את השתיקות שלה, יש שתיקות של כלום ויש שתיקות שמאחוריהן מסתתר משהו, כמו חוט עדין מִתחרה שמשחילים במכונת תפירה שתופרת לך את החיים, ואז אחרי העבודה, שנמשכת בדיוק דקה, כבר לא רואים יותר את החורים.

,

מעבר לפינה: שמחת עניים / עדה ק

תגיות: , ,

24 תגובות »

  1. נפלא. עצוב. רך. בודד.

    לרוב- בושה מרגיזה אותי. פה -הבושה לחקור – הובנה עד עומק הלב..

  2. מה זה משנה, רופא או אופה העיקר אם העוגות שלו טעימות, ומה שעוד יותר חשוב זה שהוא יודע להקשיב.

  3. חתיכת קטע.
    כתוב לעילא ולעילא.

  4. יפה בעיניי מה שכתבת על השתיקה שיש לה סיבה, ושאפשר להניח עליה את הראש. מבּין הסוגים השונים של שתיקות שנופלות בין בני אדם, זה דווקא סוג טוב.

  5. הדיבור אפל והשתיקה מפזרת אור. סיפור יפה מאוד!

  6. נוגה, עדין. מקסים. כמותחרה פרומה.

  7. אהבתי את ההקבלה בין גבר לכלב. וזו אולי האמת מאחורי הסיפור היפהפה הזה: גברים הם כלבים… לא ברור אם נשים הן חתולות אבל עובדה ששתי הדמויות לא מצליחות להגיע לשום נקודת חיבור ביניהן.

  8. סיפור טוב שמגיע מתוך תודעה זורמת – ממש ככה.

  9. כתוב יפה מאוד

  10. ספור מיוחד במינו כתוב מצוין!

  11. מעניינת השתיקה הזו שאין בה ריק, אלא דיבור ארוך ונוגה. ויפה היא השתיקה התומכת, המנחמת, אותה היא מבקשת, זו שאפשר להשעין עליה את הראש. שתיקה שיש בה מלאות ועוצמה. סיפור נוגע ללב

  12. אביטל,
    סיפור רגיש ויפה . כתוב כהלכה. יישר כח.

    אורי.

  13. הסיפור הזכיר לי מלמולים ארוכים שיוצאים בשטף לפני התפרצות של בכי. מעין רצף תודעה מתוך בערבות גואה של רגשות. לא הכל ניתן להסביר, לא הכל צריך להבין, אבל לשמוע, ולדעת לשתוק ולתת לזה פשוט לבוא…

  14. סיפור אווירה יפה, מרפרף. במיוחד אהבתי “אני רוצה להסביר לו שאני אוהבת שתיקה, כן, אבל כזאת שיש לה סיבה, שאפשר להשעין עליה את הראש”, אבל לא רק.

  15. כמו להיכנס לתוך הראש ולצלם
    את המחשבה ואת הפחד.

    מצויין.

  16. סיפור יפה ,אביטל, כתוב כמעשה תחרה – רגיש ושביר

  17. תודה לכל המגיבים, כל אחד בתגובתו הוסיף לי עוד נדבך,פינה חדשה בסיפור.
    כמו הבנת השתיקות. הפחד שחשתם, הבושה. אוסנת, מאד אהבתי מה שכתבת על המחשבןת שבאות לפני בכי, הסערה המטהרת, הקיצונית, אמיתית. ההחלטות שלוקחים ברגעי שבירה ואז עומדים בהן, או לא?
    זאת נקודה מאד אפלה , אך מוארת. כמו האור שיובל דיבר עליו.

    איתי, אני קוראת עכשיו את nada
    הספר שתירגמת של כרמן לפורט , ומאד נהנת.
    אז כמה נעים לי שאני קוראת את תרגומך , ואתה מגיב לסיפורי.
    חודש – טוב ומואר לכל אחד מכם.

  18. רצף של אסוציאציות מדהימות ומחוברות היטב.
    אהבתי.

  19. אביטל! קריאת הסיפור היא כמו צפייה בסרט.או במונודרמה.הכל כל כך מוחשי.מורכב כמו המורכבות של החיים.הרבה תחושות ורגשות הציפו אותי.והראש ממשיך לחשוב על רוקמת התחרה שממשיכה לחפש והלוואי שתמצא.המשיכי להפתיע. סיגל

  20. סיפור עצוב ויפה, שקוראים וחוזרים וקוראים. עצוב אולי כי הוא כל כך שכיח, אך לא תמיד לובש מילים. מילים שיש בהם אמת פנימית ברורה על בדידות והמשכיות, על קשר – לא קשר עם דמות האב, על שקט ורעש, על משחק הזמן והזיכרון. מי כאן הכלב הזרוק שמתחשק לאמץ וללטף? את היא אביטל.

  21. חיה, תודה על התגובה המענינת, לא כל כך ברור הקישור ביני לבין הכלב.
    כי אני בכל סיפור ובאף סיפור, כלומר זה תמיד משחק כפול. בכל אופן שמחה שאת מתענינת בכתיבתי. ומעמיקה בה .

    סיגלוש תודה מתוקה, כיף להפתיעך.
    אנדריאה תודתי.
    שבוע- מצוין לכולכן.

  22. לאביטל היקרה רב שלומות.
    קראתי את ספורך הנוגע ללב והלא פשוט בכלל.
    נראה לי שיש לך כשרון כתיבה מעולה וכנרא “שצומחת” לנו סופרת טובה בעתיד הקרוב
    קרוב ביותר.כה לחי לאביטל והמשיכי כך.
    אהובה וייס

  23. קראתי מהר מהר תוך כדי שאני חוזר על המילים בקול רם באמצע התחלתי להרגיש שהקול שלי משתנה והופך רפה בסוף הוא החריש לגמרי…

    מונולוג ששווה המשך

  24. אהובה ודב המקסימים תודה, נהופמן, אהבתי מאד את תגובתך, נגעה בי כיוצרת הפכה משהו למוכר.

    מודה לכם מאד!

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.