ממד האקו של הרוח / סמדר לומניץ  

אחותי, נקרא לה ורד, אוהבת את משה, היא מכנה אותו “הגמד”. ורד אוהבת אותו הכי בעולם. מעולם לא היתה לה אהבה כזו. היה לה אחד, שמשון, שמשייט ביכטה, שהיה הכי הכי, ולפניו, היה את גבי שידע לזווג אותה כמו חיה, והיה אהבה ענקית הכי גדולה. היא רצתה שיעזוב את אשתו, אבל זו התאהבה בה. ורד שרצתה שגבי לא יקנא, נענתה, והיתה זווית במשולש.

אבל היום, אין מה להשוות. זו העוצמה אותה חיפשה כל חייה. מאז שהיא ברוחניות, היא יודעת הכל על החור השחור. הוא לא כולא אור כמו שחושבים, הוא מֵמד האֶקוֹ של הרוח. איתו, עם הגמד, היא נשאבת. תוך פיזוז בקאונטרי, הם חומקים להם לצלילי שיר ובגלקסיית האוטו או הפרדסים, היא עולה שלבים שלבים.

כמוני, היא לא האמינה באלוהים, אבל אחרי שמצאה את אבא, כאילו ישן אבל עם דם בפה, היא נפתחה לתדרים שלו. קודם חשבה שאבא אוהב את עצמו מידי, ושאפשר להמשיך ברוגז. אני ידעתי שמסוכן לו, אבל שמחתי שהוא לא עונה. היו לו שני טלפונים, תותבות וחיי כלב. לא יכולתי להציל אותו, אפילו שרצה לגור איתי. זה היה או אני או הוא. ואפילו שהאני הזה הבהב בקושי, אמרתי לו לא.

כשאבא דורדר לקבר, בכיתי נורא. על אינאונותו, על גופו האכול, הגרמי, ממוטט החוליות והמכוסה. עמדתי שם על קצה המחפורת, אוהבת את אבא כמו שמעולם לא אהבתי. לא יכולתי לשתוק. חמוד שלי, חמוד! צעקתי.

אחרי זה נפתחתי לקשר. היה אחד שמאוד רציתי, אבל איברו הקטן עוות את נשמתו. הוא שרק לי בפרדסים, הושיט יד וברח. משך שנים אחר כך לחשתי אהבה לשמו, לחשתי אהבה וחשבתי כמה חבל, וגם איזה מזל..

ורד באוטו מכוסה במשה, רגליה בפוינט אל השמיים. אני מאחור עם אמא. ורד ואני לא מדברות, אבל היא רוצה שאֵראֵה לה, ושאמא תתווך. אמא גם היא כבר שנים נטולה והיא די מתרגשת. ורד מדגימה לנו תרגילים בגמירה אלמותית. אמא מתווכת שעלי לספור. ורד רוצה לשבור את השיא שהיה עם שמשון, כשנכנסה בה רוח עשתורת. אחרי העשרים ורד מתחילה לנאוק, וגם אמא. אני כאילו אדישה, אבל דרוכה ואורבת. אם ורד אוהבת אותו, הוא בטח ראוי לזה. אני לא מצליחה לראות עד כמה ראוי, אבל אמא מסמנת לי שהרבה מאוד, שהלוואי ככה היה על אבא. אני מתחילה ללחוש את שמו של ההוא, אבל יוצא לי משה. משה, משה, בחלון, מעבר לפוינט מופיעה אשתו. היא מבקשת שכשיסיים יחזור הביתה. היא רוצעת אותו בכסף, אבל ורד לא תוותר לה, זו לה משימה קיומית. האישה הזו, שמתנדנדת עכשיו חזרה לביתה בקצב איטי מנענועי המכונית קרעה אותו מהאישה הקודמת, הוא לא רצה אבל היא התעקשה. ורד כאן בשם כל הנבגדות, היא עוצמת עיניים ופוערת פה, השיא של שמשון תיכף נשבר. אמא גם כן עוצמת עיניים. משה משנה תנוחה ופניו מופנות אלי. אני מתפרקדת לי ומבינה פתאום על מה ורד מדברת. הכל מתגלגל, מאוד נראית לי הרוחניות הזו.

,

מעבר לפינה: חרפות קטנות / אורלי עסיס

תגיות: , , ,

11 תגובות »

  1. זה לא היה פה פעם?

  2. ענק. במיוחד האבא שהיו לו שני טלפונים, תותבות וחיי כלב. איזה יופי של קטע זה.

  3. היה לחמש דקות, בגיליון אחר שם לא התאים, וכעת מופיע בגיליון המתאים לו.

  4. אכן ממוקם נכון.

    מעניין, מרובה קולות אבל רגע לפני קקפוניה.

    זכרתי שגם אז איתגר לי תמחשבה. :)

  5. גם אני זכרתי את הסיפור. נחמד לשוב ולקרוא שוב.
    כתוב נהדר.

  6. שוב קראתי ושוב התרגשתי מעוצמת הקולות.
    ההומור לא יציל אותנו, האפלה שם.
    משפט לסמן: “ואפילו שהאני הזה הבהב בקושי”

  7. איך את כותבת נפלא סמדר, אור ואפלה והומור וכאב והכל בראיה מקורית כל כך

  8. מאד אפל וחזק. מפחיד ומושך…

  9. ובסוף צחקתי. טכסט סוחף ולדעתי שלם. מלא הבהובי הברקות של שפה ותמונות והכי מעניין לראות את החור השחור כמלא. ככה למשל

  10. אירוניה מהבהבת.
    מעגל הבשרים בשם הרוחניות.

    כמו ערמה של אנשים
    אחד על השני
    ומתוכם נגלים חלקי איברים
    וחלקי יחסים.

    כתיבה מעניינת!

  11. סיפור מעניין וכתוב היטב. בצורה שבה הוא כתוב – הבידיוניות שלו נראית כאמת צרופה.

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.