* / שאול וייס  

בפעם השנייה, ידעתי,
צפויה,
לא התקשרתי.

בפעם השלישית שהתקשרתי אלייך, ידעתי,
כל כך חזק ידעתי שתעני, עם קול חמוד כזה והרגשתי באמת שתחייכי אלי בטלפון, ממש שרף לי כמה שידעתי והכי הכי ידעתי זה שתסרבי, לא באכזריות ככה עם חיוך
בחיי שידעתי,
צפויה,
לא התקשרתי.

בפעם הרביעית שהרמתי את הטלפון והתקשרתי אלייך, הייתה לי תחושה חזקה של וודאות כזאת שאמרתי לכולם שכך תעשי, ובאמת ענית ואם אני משקר עכשיו אז שיסלח לי האלוהים אבל אני זוכר שידעתי שתעני, עם חיוך מתקתק שאת לא מפזרת להרבה אנשים ולמרות שהיה לי כבר ברור כשסירבת, זה עדיין קצת כאב, ואמרתי לעצמי עוד לפני “תהיה מוכן” “זה, אין לך סיכוי” אבל בכל זאת קצת כאב,
באמת שבורא עולם יכה בי אם לא ידעתי,
צפויה,
לא התקשרתי.

,

מעבר לפינה: אורי מירון

תגיות: ,

5 תגובות »

  1. מטריד ומבלבל בכמה רמות. העימות בין מה שיודעים שנכון לבין מה שבאמת קורה. אהבתי.

  2. ברור, כי זו מעין נבואה המגשימה את עצמה. לכן, יקירי, תמיד חשוב לחשוב חיובי. אם היית אומר לעצמך, היא בטוח תגיד כן, אין ספק בכלל, היא אפילו תשמח, אז זה מה שהיה קורה. תנסה בפעם הבאה ותראה שאני צודק.

  3. אהבתי שזה מתחיל בפעם השניה
    השתכנעתי ש”צפויה” מדאיג יותר מ”אכזרית”, שהורגת ברכות
    ושמחתי שאלוהים שלך כל כך מעורב בפרטים.

    פנטזת. לא התקשרת. כתבת

  4. זה כמו להתרוצץ בתוך הראש,
    בתוך המחשבות העורגות אל הנמענת.

    כתיבה עוצמתית ומיוחדת

    תודה

    זיוה

  5. נוירוזה נואשת. כל כך מהחיים! מי יודע בכלל איפה עובר הגבול בין מה שאנחנו מאחלים לעצמנו לבין מה שאנחנו מפחדים ממנו…

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.