זיכרונות מהעיר התחתית וילדה אחת שמתה /אביטל ז’נט קשת  

אביה טייל איתה על הגשר וסיפר לה על הילדה ההיא שמתה.

הוא דיבר מהר והיא ניסתה לתפוס את המילים, לעכל אותן לפני שהן נושרות ומצהיבות על פני האדמה. המילים הראשונות נשרו כמו עלים, אחר כך התדפק ברד, נוקש באלימות על פני החלונות.

היא הביטה למטה וסחרחורת אחזה בה.

הגשר היה רחב ומתחתיו היתה עוד עיר.

הם השקיפו על העיר התחתית והיא השתוקקה לדעת אם הקבר של הילדה המתה נמצא מתחת לכל התחתיות האפשריות.

תחתית של כוס, תחתית של שמלה, תחתית של סיר, תחתית של תחתית.

אִמָה לא אוהבת לגרד את התחתית, לשם כך היא שכרה עוזרת, אבל אולי אם היא, הילדה, תגרד את התחתית, היא תמצא שם את שאריותיה של הילדה המתה. היא תדביק אותן על הפה הפעור של אביה ואז…

אביה לא הקשיב למחשבותיה.
הוא רק רצה לטייל בעיר הלא מוכרת ולחבק את הילדה שלא היתה.

הוא ירד איתה במדרגות התלולות אל העיר התחתית ולקח אותה למערה. הוא סיפר לה שפעם התגוררו שם שדים הוווווווו. הוא צרח וגם היא צרחה. הווווווווווווווווווווווווווווווו.

היא לא פחדה מהשדים שהתגוררו במערה ההיא כבר אלפי שנים, יותר מהילדה שלא עפה לשום מקום, שתמיד נשארה מאובנת וארוזה, שכן הפחידה, גם כשלא התכוונה.

“אולי נלך לקבר שלה?” הציעה לאביה שהלך ותפח כמו עוגה.

הוא שתק.

ופתאום היא העדיפה את הברד והברק על המחנק.

הם הלכו עד קצה העיר והוא כבר לא סיפר בדיחות על חדי-קרן שמלקקים בחשיכה את כנפיהם הרחבות.
הפה הרחב שלו שב ונסתם, נאטם באבני חצץ לבנבנות. הוא יניח אותן בעדינות על הקבר, ויחזור להיות חסון ומנותק.


הם הלכו זמן רב בשתיקה שנועצת מבטים. הקבר היה רחוק, קטן ומוזנח, כמו הילדה התינוקית והלא מוכרת, שבכתה לילה שלם בזרועות לא מוכרות. שלא זכתה לשום הכרה מתגעגעת בפני עצמה.
כמו הרגע המוזנח שבו הכל כאילו נשכח ועדיין עומד, מתנדנד, לא מתנדנד.

,,,,,,,,,,,,,,מתנגן, מזמזם זזזזזזזזזזזזזזזזז. זההההההההה.
,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,זז. הכל זז.

הם הדפו את שער בית הקברות וחלפו על פני שורה של מצבות מפוארות, עשויות שיש איטלקי.

“תעמדי,” ציווה עליה אביה והקפיא את הרגע, את מי שהיא. היא רצתה להקיא, אבל לא היה לה את מי.
הם צילמו כמה תמונות במצלמה מהזן הישן.
שחור-לבן, שחור ולבן.

,,,,,,,,,,,,,,,,,והלכו משם.

לפעמים היא מביטה בתמונה האמצעית.

אביה עומד שם חבוש כובע טמבל, גופו עטוף בכרס עגולה, משקיף על קבר וילדה. אביה משייף אותיות של שם שאיש לא הגה, שם שחרוט על מצבה מהוהה, בארץ זרה, בה יש שתי ערים שהן עיר אחת עצומה…

עיר-בירה-תחתית ועיר-בירה-עליונה.

,

מעבר לפינה: רות בלומרט

תגיות: , , ,

5 תגובות »

  1. טקסט כבד אבל מרשים.

  2. מרשים ומעורר מחשבה.
    ניכר הנסיון להיות קלילה, כאילו השד לא נורא כל כך, אך אי להסתיר מאחוריו את הכובד.
    אהבתי שלמרות שמדובר בפרוזה הסתננו שורות שגרמו לי לחשוב שאולי הכותבת היא משוררת.

  3. אביטל!הכתיבה שלך מקורית.יוצאת דופן.עובר סיפור מאוד מוחשי.מאוד ויזואלי.בשפה שהיא שלך. המציאות והדימיון שהדמויות נמצאות בה עוברות כמו בסרט.יש הרבה קסם.עולם ומלואו.יכול להיות מאוד מעניין להעביר את הסיפור לבמה.מאחלת לך שהרבה יקראו את הסיפור.סיגל

  4. הילדה “ההיא”, והעולם “שם”, דברים מצמרים וכואבים. וכל כך מובן הבלבול של הילדה האמיתית שחייה כאן ועכשיו. והרצון לגרד, לגרד…

  5. תודה למגיבים שהבינו, שנכנסו לרגלי הילדה , מה שמעיד על נשמה יתרה .

    לוסי הבנת את שורש הגירוד ואת החבל הדק , את הליצן והלולין, פשוט הבנת.
    סיגל, תגובתיך גורמות לי להתגעגע, אל הכרות אמיתית ומוחשית על הבמה ומחוצה לה.
    רחל, בעיניי את משוררת, ותמיד שאני קוראת שירה משובחת אני נעצרת ואומרה וואו , גם אני? אז תודה ! וגם שמחתי על הניאונסים בניתוח.
    כוגן תודה רבה על ההתרשמות.

    שנה טובה לכולכם וגם לאלו שגם ישובו ויקראו, שנת זיכרונות מחכימה, מפרה , ומתגמלת.

    ממני, אביטל

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.