* / אורלי עסיס  

יֵשׁ בִּי תְחוּשָׁה מָרָה

שֶׁהַשִּׁירִים שֶׁלִי
אֵינָם אוֹמְרִים מַה שֶׁרָצִיתִי לוֹמַר
אוֹמְרִים דָּבָר אַחֵר

שֶׁהַמִּלִּים שֶׁלִי
מְסַפְּרוֹת בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן
סִפּוּרִים שֶׁלֹּא הִכְתַבְתּי לָהֵן לְסַפֵּר

שֶׁנֶּעְלַמְתִּי בְּתוֹךְ עֵרֶב רַב שֶׁל אוֹתִיּוֹת
שֶׁשִּנִּיתִי צוּרָה

מִמֶּטֶר שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ
עֵינַיִם חוּמוֹת
סְלִידָה קַלָּה

לְדָּוִד גֹּדֶל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה
פְּרִיסַת הַדְפָּסָה

תְּהוֹם עֲמֻקָּה

,

מעבר לפינה: מחוץ לשיר / טל סמולסקי

תגיות: ,

5 תגובות »

  1. השיר הזה לפחות, אומר את שבאמת רצית לומר.

  2. זה עלול לקרות, אבל אולי זה לא נורא כל כך: יש לא-מעט קסם במילים שקיבלו פתאום חיים עצמאיים.
    והשורה הקטנה על הסלידה הקלה כמאפיין מרכזי – מעוררת מחשבה.

  3. נהדר.
    ההיפיכה של אדם לאותיות וכתב והדפסה מערער את העומק שאליו שירה מתיימרת להגיע.

  4. יופי של שיר

  5. אולי “דוד” שואף להיות גליית.
    המילים עושות מניפולציה כדי לרכוש עוד ועוד חברים, כך כשהאוצר המילים גדל אולי…אולי… התהום תהיה פחות עמוקה זו בעצם השאיפה, לא?
    בשורה התחתונה, אני בטוחה שאת מצליחה להגיד את שהתכוונת, עובדה!

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.