אין מקום כמו / רותם גולדמן  

תוך עלייה במדרגות חשוכות שהכרתי, אני פוגשת בשכן שהכרתי, קוראים לו יעקוב או דוד, הוא קירח, כרסתני וגבוה, תמיד שואל אותי לשלומי, ולאחרונה מוסיף, “כבר לא רואים אותך..”, ואני שואלת את עצמי אם הוא רואה אחרות, כאן בחושך. גם כשדוד-יעקוב לא היה פוגש בי במדרגות, היה שומע אותי בלילה – דרך קיר משותף. כבר הרבה זמן לא שומעים אותי.
ריבוע חסר את הרנו שלו בחוץ, ניראה לי כמו גיר על הרצפה בזירת רצח, אצטרך להשתמש בנשק. אני מוציאה אותו מהתיק, מפתח זעיר של יומן זיכרונות, ופותחת את הדלת. מתוך הדירה קופץ עלי הילד שלי, מניח ידו על כתפיי ומלקק אותי בפה. בחיוך אני מורה לו לחכות שאסגור מאחורי את הדלת, והוא מציית, יורד אל הרצפה ותופס לי את הרגל. אני נועלת את הדלת, עוברת תוך צביטה ליד דלת סגורה של חדר שינה ומדלגת לסלון. הוא קופץ לספה ומתיישב על ידי, שם ראשו על כתפי כדי לנחם. “כן, כבר הבנתי שהוא לא בבית…”, אני אומרת חצי ברוגז, “נעשה לו הפתעה.” אני מפנה את ראשי אליו ומחייכת. הוא נשכב על הספה, נשען עם כפפתו הלבנה על רגלי השמאלית ומלקק את הג’ינס.
לפני שעליתי, קפצתי לסופר וקניתי רביולי, סלסילת פטריות, פרגיות ובירות. עכשיו השקית הזאת מגעילה אותי, היא נראית כמו ניסיון פתטי לייצר מיקס של פעם. כשהיינו יחד אהבנו לאכול רביולי עם פיטריות, אהבתי לבשל, והפעם חשבתי להכין לו ארוחה ולהפתיע אותו לכבוד החזרה שלנו.
הוא עדיין לא חזר. הקיסר שלנו התיישב על זנבו, משלב ידיו ומביט בי, כאילו רואה דרכי, ילד שלי. הוא ליקק את הדמעה שזלגה לי על לחי ימין ונשף בכבדות של ייאוש. הוא הביט בי בעיניו השחורות במשך כמה רגעים ואז קפץ מהספה ותוך רגע כבר התיישב על כיסא במטבח, מול החלון. הוא הביט דרך החלון ואחר כך הסתובב אלי בחצי ראש, מבקש שאקום אל המטבח ואעשה כמתוכנן, לפני שנכנסתי, לפני שהבחנתי שאינו בבית, לפני שהרגשתי נשימתן של אחרות בעורפי – אולי זו רק הייתה דרכו להראות לי שגם הוא מחכה לו.
כשהילד שלנו רוצה לרדת למטה, הוא יושב בכיסא הזה ומסתכל דרך החלון כמו עכשיו, כמו ילד מחונן. בדרך כלל אני הייתי מורידה אותו בבקרים, והוא היה נשאר מתחת לשמיכה עם עין אחת עצומה, אחת פתוחה, ממלמל מילים מתוקות של חוסר תודעה, מנסה להשאיר את העין פתוחה ולחכות לנו ער עד שנעלה.
בינתיים ציפייה מאיימת להתחלף בייאוש, אני נשענת על המקרר והוא מחרחר ושותק לפרקים. זנב שחור עם שלוש שיערות לבנות בקצה, משמש רגל חמישית לכיסא. אני מציצה אל הדלת ההיא, מנחשת תוכנה המתחלף בחודשים האחרונים, תוהה אם יש המון אדם מאחוריה, דחוסים, דחוסים, מחכים לצרוח לאוזני -  “הפתעה!”
כבר שעה של “כבר מגיע…” ואני מפעילה מרד פרגיות קטן, עומדת במטבח ומחפשת לילד כינים ליד האוזניים, כל כך גדולות, אם ירוץ מספיק מהר יוכל לנופף לי מהגג. הוא מרים ידיים ומתחנן שאפסיק לגרד באוזניו, כך הוא לא ישמע רעש של כיבוי מנוע, או סימני צמיגים. לילד שלי חוש שמיעה מפותח.
אני לא מוותרת, הוא מתעצבן ובורח ממני, נעמד ליד דלת חדר השינה ומרחרח בפינה השמאלית למטה.
דלת שיכולה לדבר, עץ עם חיים משלו, ובתוכו שקרים שיורדים מהחוטים. אני לא רוצה לשמוע את המוזיקה שדוד-יעקוב שומע בחודשים האחרונים, מנסה לעצור עצמי מלפתוח.
הילד מתיישב ומביט בי, מטה ראשו לצד ימין כאמיתי, פותח את הפה כדי להגיד לי, מצליח רק לפלוט נשיפה. אני מסובבת את הידית ומגלה, במקום רצפה – חולות, במקום מיטה – חום כבד, במקום חלון – אוויר לנשימה ואבק שמסמא את העין. מדבר במקום חדר שינה, עמידה בפתח של דלת במקום חיבוק – נווה מדבר. צליל צעדים מכדרר במדרגות, מנבא נשיקה. אני ממהרת לכבות את האור בסלון, נכנסת לחדר השינה וסוגרת מאחורינו את הדלת.

,

מעבר לפינה: סינתזה / נמרוד ד. עברון

תגיות: ,

8 תגובות »

  1. טקסט מורכב, קשה לקריאה וצפוף אבל נוגע ברגשות אישיים ואמיתיים. קשה להגיב למשהו כל-כך חונק, שנראה גם זר וגם אישי.

  2. הכתיבה המעופלת – עושה את הסיפור מושך ומעניין.

  3. אני מסכים עם קודמיי, המגיבים. הכתיבה קשה לקריאה.
    עם זאת, יש בכתיבה משהו המתאר בצורה יפה כיצד המוח האנושי חושב, הרבה פחות איך שסיטואציות קורות, הדינמיקה בהן, ההמשכיות שלהן, התלות זו בזו. הטקסט מתיימר זורק אותך – לא זורק אותך לשברירי מחשבות, אשר עברו שברירי ניתוחים ע”י המוח ונותן לך, את הזכות לפרש לבד ואולי אף להשלים את המרווחים החסרים – דבר שמבחינתי אגב, הופך את העניין למהנה יותר ולאתגר מחשבתי.

    לעניות דעתי, רק אדם הקורא את כתבייך זמן רב, יידע להעיד, בצורה ברת סמכא דיו, על איכותו של הטקסט, הן מבחינת שזירותו: משפט לצד משפט והן מבחינת התוכן.
    כיף לקרוא, קוראים שיש שם משהו בועט. תנסי אולי לצרף עוד אחד בסגנון.

  4. הכי אמיתי שאפשר, ונותן לגיטימציה להרגיש גם את הדברים הקטנים בחיים, וגם את הגדולים שבהם.
    כתיבה מעולה.

  5. ריגש אותי…

    אהבתי… מאד

    אני מרגישה אישית קרובה לטקסט
    כאילו אני יודעת על מי ומתי זה נכתב….

    אני אוהבת אותך ומאחלת לך רק הצלחה

    כי אחרי זה ברור לי שתצליחי
    עשית לי צביטה בלב ודמעה בעין….

    ליטלון

  6. תודה על כל הביקורות, מאוד חשוב לי לקבל ביקורת מכל סוג

    בתגובה לאחל- זהו סיגנון הכתיבה שלי המושפע מזרם תודעה,אני יכולה להבין מדוע הוא יכול להיות קשה לקריאה לפעמים. די דייקת בדבריך, תודה על התגובה המעמיקה. שמחה על שהטקסט עורר בך מחשבה, השאיפה היא בהחלט לפרסם עוד.

  7. יפה מאוד . תודה .

  8. מצאתי טקסט מרגש. לא היו לי בעיות קריאה כמו לקודמי בתגובות…ותחושת הציפייה נוגעת ללב.
    מרגש הקשר עם הכלב, מי שיש לו כלב מבין…

הוספת תגובה

עליך להכנס בשם משתמש וסיסמה כדי להוסיף תגובה.