גיליון מאה וחמישה: שפה משותפת
הנפש מבקשת הבנה, או לפחות חלון.
בִּנְעוּרָיו וּבְיַלְדּוּתוֹ
הוּא לֹא רָצָה, אוֹ לֹא טָרַח, אוֹ לֹא
חָשַב שֶׁזֶּה נָחוּץ, אוֹ לֹא יִחֵס
לַזֶּה חֲשִׁיבוּת, לִלְמֹד אֶת שְׂפַתָן שֶל הַצִּפֳּרִים
כָּכָה כְּמוֹ שֶׁאַתָּה צוֹמֵחַ לִי
מְטַפֵּס עַל גְּדֵרוֹת וְעֵצִים וַאֲבָנִים שׁוֹמְרוֹנִיוֹת
אֲנִי סִינִית. לְגַמְרֵי סִינִית. קְטַנָּה וְרָזָה. עִם צַמּוֹת רָזוֹת קְשׁוּרוֹת בִּסְרָטִים רָזִים.